הנרי צ: ספר חדש ומוסר השכל בצידו

יש שירת אהבה יומיומית שמחה ואופטימית

(ואיך להוציא ספר שירה ללא הוצאת ספרים ומאמץ)

בוקר אחד, במהלך "חג הספר" האחרון, התקשר אלי ידידי המשורר עמית ישראל, המפרסם את שיריו תחת הכינוי "הנרי צ", וסיפר לי כי משך את כתב היד של שיריו מהוצאה מוכרת וחשובה (שמה שמור עמי), אף שהיה לו חוזה עמם, בין היתר נוכח עיכובים מתמשכים בהוצאה לאור של ספר שיריו. הוא החליט לעשות מעשה, ולפרסם בעצמו את ספר שיריו, ללא הוצאת ספרים ממוסדת. "החלטתי", אמר, "שחבל על הזמן והכסף". הוא הלך והדפיס את ספרו בבית דפוס תל אביבי. התענוג עלה 500 ₪ פלוס מע"מ. זה הכל.

כעבור כמחצית השעה התייצב בביתי, ובידו עותק ספרו. 172 עמודים, לא פחות, בגודל 5B בכריכת בריסטול צהובה. 84 שירים בספר, חלקם ארוכים, חלקם קצרצרים, מודפסים ברישול באותיות  arial שאינן נאות, בלשון המעטה, לא מושכות את העין, ברווחים כפולים, שלא כנהוג, ולכן חלק מהשירים מתפרס על פני מספר עמודים. עוד בלטו בחסרונם: תוכן עניינים, תאריך, ועוד פרטים טכניים ומזהים, המקובלים בספרי שירה "ממוסדים", ואבוי, ללא ניקוד… כל שכתוב עלי הכריכה הוא שם הספר וכינויו הספרותי של עמית, והקדשה מודפסת בזו הלשון, בשורות קצרות כשל שיר:

"א' שלי,

אילתי,

אהבת חיי,"

שמו הארוך שלא כרגיל של הספר, מהווה ציטוט מאחד השירים:

"את תהיי השודדת שלי כדי שנעשה את השוד המזוין שלנו".

אחרי שקבלתי עותק ממוספר בכתב ידו (עותק 24, אחד מני 100 עותקים) הנושא הקדשה המסגירה את ידידותנו, המשיך עמית בדרכו אל חנויות הספרים, כדי להפיץ את ספרו במו ידיו. למרות שמאחורי הספר לא עמדה הוצאה כלשהי, בעלת קשרי הפצה לחנויות, הספר התקבל בברכה בכמה מהן, בכלל זה ב"תולעת ספרים". במהלך "חג הספר" נמכרו בתוך ימים ספורים כמה וכמה עותקים.

שוחחנו לפני מספר ימים. כמעט כל הספרים נקנו, אמר, ולאו דווקא על ידי מכריו. חלקם אמנם הכירוהו רק מ"פייסבוק", ורכשו את הספר מאחר שאהבו את כתיבתו. ואף שאין מדובר במספר עותקים רב, היה בכך כדי להעיד על כוח המשיכה שלהם.

אך מה משך אל ספרו אנשים, שלא הכירוהו, ואשר הניחו את ידם לראשונה על שיריו בחנות הספרים? האם היה זה דווקא סגנונו המחתרתי, המרושל? אולי היעדר ניקוד, שיש הטוענים כי הוא מרתיע חלק מהקוראים? האם מי שאינו חובב שירה מצא שהיעדרם מסיר מעליהם את סטיגמת השירה, בעולם ההולך ומאבד את קוראי השירה? או שמא – סביר יותר בעיני – שעיון בשירים, תוכנם וסגנונם, פתח איזה צוהר בלבם?

מהו אם כן ייחוד שיריו של עמית/הנרי צ.?

ליודעי דבר או שניים בשירה אמריקנית לא יחדש כינויו של המשורר דבר. הנרי צינסקי הוא שמו האמיתי של המשורר והסופר האמריקני המחתרתי צ'רלס בוקובסקי. חיבתו היתירה של ידידי לשירתו של בוקובסקי ידועה לי כמעט מראשית היכרותנו. למעשה בהשפעתו התחלתי גם אני לגלות עניין רב בכתביו, שהכרתים אך מעט קודם לכן, וגם זאת בעיקר בזכות הזמר-משורר תום וייטס, שהיה ידידו של בוקובסקי, ה"חוטא" אף הוא בשירה דומה. השניים לא פעלו בחלל ריק. שירתם נשענת על השירה הביטניקית האמריקנית של שנות ה-50, שהמשכה בשירה ההיפית, ואחר כך הפנקיסטית, שירה לא ממסדית, המוגדרת כמחתרתית (או "חתרנית"), לא קונפורמיסטית. ניתן למשל למצוא ריכוז של משוררים אלה בספר עב כרס (כמעט 700 עמוד), שזכה לתואר "The outlaw bible of American poetry" שערכו שניים מהמשוררים הבולטים בזרם זה.

ואכן, שפת הכתיבה של עמית/הנרי צ. מזכירה את בוקובסקי. סגנונו אחיד וקבוע, וככל שראיתי לא השתנה בלמעלה מעשר שנות היכרותנו. שירתו כתובה בשפה פשוטה, לא מתחכמת, שפת היומיום והרחוב. אין בה פאתוס ו"הרמת קול". היא מרבה לעסוק ברגעים קטנים של חייו, וחושפת בפנינו כיצד רגעים שגרתיים כאלה יכולים ללמדנו לקחים רבי משמעות, תובנות "פילוסופיות". מרביתן ההצהרות ה"פילוסופיות" שלו בורחות כמו מאש מפני יומרה "להמציא את הגלגל" מחדש, באמצעות איזו הברקה שלא שמעתם ושתעתיקו אותה ותצטטו אותה כל ימי חייכם. להפך, ניתוקה מהקשרה יהפוך אותה ל"בנאלית", אך קריאתה בהקשר של השיר תגרום להנהון ראש של הסכמה מעט מבוישת, ש"הרי כך אני מרגיש". וכך, שירים לא מעטים מסתיימים ב"התפלספות" בנאלית מכוונת, שאינה מאפיינת משורר אלא איש רגיל ופשוט, ולכן קל לו לקורא מהסוג הזה להזדהות עמה, בעוד שקורא השירה יכול לזהות את הקריצה שמאחור, ולגלות אופטימיות זהירה במרביתם. ודומני שדווקא בהן כוחו ומשיכתו של ספר זה, עבור מי שאינו קורא שירה בשגרה. להלן כמה דוגמאות:

…"היה שווה הבוקר הזה"

…"ככה  קורים הדברים"

…"כוסאמק החיים"

…"בחיים הכל מגיע, כל דבר בעיתו"

…"איך כל זה ככה תפס אותנו בבטן הרכה"

…"כמו שהחיים חיים והמתים מתים והפחדנים מפחדים"

…"והרגע הנכון יגיע. שלא  יהיה ספק"

…"יש תקווה בעולם הזה"

…"ומה שיקרה יקרה"

…"כי מה שאינו ידוע תמיד נכון יותר"

…"אבל כלום לא שווה"

…"לכן החיים יפים"

…"וכל מה שצריך זה אמונה"

…"איזה עולם זה איזה עולם" (שיר הסיום)

הדמיון לבוקובסקי הוא, אם כן, באופן בו עמית/הנרי צ. מספר סיפור ומוציא ממנו תובנה על חייו ועל חיי כולנו, ביכולתו להעמיד זה לצד זה אירועים מחיי היומיום, כדי לבנות תמונה או להעשיר את הנושא, באופן בו הוא מתווה תובנה, גם כשהוא כביכול מותיר רושם שהוא מבקש לברוח מכל תובנה, באמצעות סיומות "בנאליות" (השוו למשל לשירו של בוקובסקי "הימור אחרון על שני סוסים טובים" המסתיים כך: "ימים ולילות כאלה פשוט לא קורים הרבה כל כך", או בשיר "שיר כמעט בדוי" המסתיים ב"תובנה": " …יותר טוב ככה" (מתוך הספר "עד שהאצבעות יתחילו לדמם").

כמו בוקובסקי –  עמית מספר סיפור, השירים הארוכים יותר שלו, בעיקר, הם "פואמות נרטיביות", ששפתן פשוטה, הכתיבה בהם אינה "מהודקת". קרי: אין בהם חסכון במילים, הוא אינו  נמנע ממילות קישור "מיותרות", ממשפטי דיבור הנראים סתמיים, ואף מסיומות "לא גמורות" בכמה וכמה שירים. האחרונות, בדומה לסיומות ה"בנאליות", נראות לא חיוניות ואף מותירות את הקורא תמה: "מה רצה המשורר לומר", או מה ולמה בחר להשאיר את הסיום כך פתוח, תלוי באוויר? אך בקריאה שנייה מתגלה בחלקן איזה שבב חיוך ממזרי. הסיומות הפתוחות  –  ובדומה לכך כמה משמות השירים  –  מותירות תחושה שהמשורר בעצמו יושב ובוהה ותוהה, חסר החלטה, כמו אינו בטוח למה התכוון. כך למשל השיר, ששמו הפתוח הוא "ולכן בחמש לפנות בוקר כשהאור עוד רחוק אבל בתודעה", מסתיים כך:

"…ומיהרתי לישון כדי לא להיות הראשון ביקום

לראותו, חס וחלילה,

כי אז מה"

או השיר "רעב חשוב לחיים האנושיים":

…"חבל שזו לא את בדלת

או טוב שלא

או חבל"

 

אולם בחינת התוכן עצמו – הנרטיב – של עמית, מגלה שוני מהותי לעומת תכניו של בוקובסקי ושל משוררים מחתרתיים כדוגמתו. תכני השירים, נושאיהם ומסריהם משקפים סיפור חיים ואישיות שונים לגמרי. אין בשיריו של עמית כמעט סימן וזכר לייאוש, לייסורים ולחרדות קיומיות. היכן שנרמזים קשיים ומצוקות, הם מטופלים באופטימיות ובחום אנושי והומור דק, בלי לאבד את הכוח המניע, חסר השלווה, של יוצר-משורר. וכך, בהכרה צלולה הוא מודה בשיר "כבר עשרים שנה אני מחפש ייסורים" (שם האומר דרשני, ומכיל כמעט את כל רעיון/לב השיר),:

"ייסורי המשורר קראת לזה ובאמת

כבר עשרים שנה אני מחפש ייסורים

ולכן חי בנועם ובאהבה

אבל

אין שלווה אין שלווה אין שלווה"

בהתאם, יש בספר מעט מאוד, אם בכלל, ביקורת חברתית או פוליטית. גישתו של עמית אינה אנטי ממסדית ואנטי חברתית מתבדלת ומיזנטרופית. מידי פעם אתה מוצא בשירים שורה סנטימנטלי, רגשית אך לא רגשנית. כך בשיר הראשון הוא פותח ומצהיר בעצמו בהכרה ברורה: "בלי רגשנות יתר, אבל כשכתבתי לה הבוקר נמלאתי עצבות [לא חלילה כי קרה דבר  מה רע, או שאהבה פסה, אלא…] על החד טוריות של האהבה".

שורות בודדות כאלה משקפות בעיקר את יכולתו לאהוב ולהתאהב, אהבה שיש בה נתינה והערכה רבה למושא האהבה. זוהי שירה מלאת אהבה: אהבת חיים, וחיים טובים יש לומר, אהבת האדם ואהבת נשים. גם נועם הליכותיו (שיש בו אף מידה של תום) הוא נגטיב שלם לאופיו של בוקובסקי, עד שאתה שואל את עצמך מדוע לעזאזל ומה לכל הרוחות מצא ידידי בו. הרי בעד שום הון שבעולם הוא לא היה רוצה להתחלף עם דרך חייו האומללה והשקפת עולמו השוביניסטית ושונאת האדם של בוקובסקי.

אף שכל שיר בספר הוא בבחינת סיפור/נרטיב עצמאי, קריאה רציפה (הנעשית ללא קושי ניכר) מגלה "אחדות נרטיב", "סיפור-על" אחד של אהבה לאישה, הנוצרת  ומתפתחת "עד לרגע זה". לשון ההווה במרבית שירי הספר מחזקת את הרושם של דברים הנוצרים כאן ועכשיו, בהווה מתמשך-תמידי, שהמשורר ואהובתו מקווים כי יימשך לנצח. כך נראה כי "מרחב הזמן" של סיפור-על זה  התהווה בזמן קצר יחסית. סיפור האהבה המתפרש ואף מתפתח במהלך הספר, כשהוא שזור בשירי עצירה להרהור, בסטיות קטנות מסיפור האהבה, אך גם סטיות אלה  מקרינות על סיפור העל. הרציפות בולטת למשל בקשר בין השיר הראשון המסיים במילים "רק שלא תלך לעולמים" (האהבה) וזה שאחריו ממשיך: "אם נלך זה מזו לכל החיים…" החשש הזה, המשרת את היחסים ומתחזקם, הולך ופג במידה רבה, וממש לקראת סופו של הספר מתחזק הביטחון ביציבותם של היחסים, לצד פליאה: "אני לא מאמינה שהגענו ליום הזה" ובשיר הסיום, המשורר, מאושר ובוטח באהבה, "חושב איך הגורל היטיב עמנו".

מה היו המרכיבים שמשכו אותו פנימה, שבנו את היחסים ודאגו להמשכיותם? הוא רומז בשם שירו השני, כי בתחילה  "הלשון שלך משכה אותי פנימה" (כפל המשמעות בא לציין שזו לא לשון הנשיקה בלבד, אלא בעיקר השפה, אופן החשיבה וכמובן תכונות האופי שהשפה מגלה – זה הדיבור שלה שמשך אותו ל"מבוכים הכחלחלים של התודעה ובמיוחד האופן בו שיחקת עם המילים והסקרנות הבלתי נגמרת". מעל לכל מערכת מאוזנת ומאזנת כש"יש עם מי לדבר" גם על שירה, התחושה שיש לו כתובת שומעת ויודעת לענות.

זוהי אולי התובנה המרכזית לטעמי שיכול הקורא ללמוד ממערכת היחסים ה"אנטי בוקובסקית" הזו: הנה הבסיס האיתן לאהבה שהיא דואלית. בנוסף, גישה זו מרמזת כי כך צריכים להיות יחסי המשורר עם קוראיו הפוטנציאליים, שאינם דווקא חובבי השירה המקובלת, ה"סטנדרטית", תהא אשר תהא.

רעיון זה כשלעצמו יש בו כדי לחתור מתחת לזרם המרכזי של השירה העברית היום אשר – למרות ששפת משוררי הדור הצעיר ברובם גם היא יומיומית. עדיין מרבית השירה הצעירה (אולי למעט השירה ה"ערס פואטית"?) אינה אנטי ממסדית, אלא דורשת לקבל ממנו הכרה. הכתיבה שלה הדוקה יותר, מופשטת יותר, עמומה משהו, מתחפרת אל מעמקי סב-טקסט רעיוני, המרחיק את הקורא שאינו רגיל ו"מותנה" לשירה.

המחתרתיות של ספר זה אינה בסיפור, בנרטיב, אלא באופן הצגתו הויזואלית והסגנונית. זה לא נגמר בשפה המדוברת, הפשוטה, הקוראת תגר על השירה ה"קנונית", שאינה נכנעת למוסכמה של "הידוק" וצמצום. זה נמשך בחתירה נגד הממסד הספרותי, נגד תעשייה שלמה (המתקיימת גם כך בקושי רב) של הוצאות ספרים יקרות, הפניית עורף לעורכי שירה, למנקדים, למערכת הפצה ופרסום, שהיא ממילא דלה ואינה מתאמצת עבור משורריה ברובם המכריע, ומכיוון שאינה פונה לתקשורת, היא חותרת כביכול גם נגדה. אך ש"יישאר בינינו", גם עמית/הנרי צ. אינו מתנגד להכרה ורוצה בחשיפה, להגדיל את מעגל קוראיו ואוהבי שירתו, גם את התייחסות הביקורת, לא די גם לו במחמאה של קורא פשוט, או במצוות אנשים מלומדה.

 

שמעון רוזנברג

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s